444 צפיות | 0 תגובות
האם היית מבקש שקל אחד? אם נגיד היית נמצא בעיר אחרת, עיר שאתה מכיר שם כמה וכמה חברים והם חברים טובים שלך ואז היית צריך לחזור הביתה ופתאום מסתבר לך כי חסר לך רק שקל אחד לכרטיס נסיעה חזרה הביתה. רק שקל אחד. האם היית מבקש מאחד החברים שלך? שקל אחד?
לפני כמה זמן הייתי נסערת. משהו הוציא אותי משלוותי. אחרי שפתרתי את הבעיה שגרמה לי לסערת רגשות, עשיתי את מה שאישה צריכה לעשות במצב כזה. נסעתי לעיר לקנות את כל הדברים שאני לא צריכה. לבזבז כסף כמו שקוראים לזה בעלים ובעלים לשעבר.
הם לא מבינים כי אישה נרגעת בקניות. הקניות נועדו לנשים. זה גם יותר זול מפסיכולוג וזה גם מאד, מאד מרגיע. גם קונים דברים שאחר-כך מוצאים להם שימוש, או שלא. אבל אין ספק שזה מרגיע ביותר. ככה אני נרגעת מסערת רגשות. כעסים אני פורקת בדרך אחרת.
כאמור נסעתי לעיר. לקחתי איתי יותר משלוש מאות שקל. קיויתי שזה יספיק ואני ארגע לפני שיגמר הכסף. סערת רגשות לא מכירה בכרטיס אשראי ובצ´קים. במזומן בלבד. קניתי וקניתי וקניתי. עם כל קניה הרגשתי איך אני נרגעת יותר ויותר. שלווה אפפה אותי כשנכנסתי לשופר-סל ברחוב סמילנסקי.
בשופר-סל התחלתי להעמיס את העגלה. למזלי יש שם עגלות קטנות. לא כמו ביוניברס שם כל עגלה היא כמו סוברו סטיישן. שמתי בעגלה את כל המצרכים שאני לא צריכה וידעתי כי לא אשתמש בהם, רובם ימצאו את דרכם לפח, אבל לא יכולתי לשלוט בזה, זה היה חזק יותר ממני.
בתור לקופה, בזמן ההמתנה, אספתי עוד כמה חטיפים מארוניות תצוגה, מאלו שעומדים ליד הקופה משמשים לבזבוזים של הרגע האחרון. הגיע התור שלי והוצאתי את כל המצרכים לסרט הנע. הקופאית חישבה את מה שקניתי, שילמתי ואפילו קיבלתי עודף. שני שקל ושלושים אגורות.
יצאתי מהסופר ומכיוון שהארנק עדיין היה אצלי ביד, החלטתי להכין כסף למונית. פתחתי את הארנק ושם היו רק שלושה שקל ושלושים אגורות. מונית שרות עולה ארבעה וחצי שקל בלבד. פתחתי את התיק האישי. חיטטתי בכל מקומות המסתור. כלום. אפילו לא מטבע של עשר אגורות.
מה עושים? הפלאפון לא עלי לקרוא לעזרה. הפלאפון בבית שכח את טעמה של ההטענה. אין לי טלכארד. ונקודת שרות של סלקום רחוקה מידי בשביל לרכוש עוד פלאפון בשביל להזעיק חילוץ. יש לי חמישה פלאפונים שהצטברו אצלי בכל פעם שהייתי בחוץ והייתי צריכה להתקשר. הפלאפונים במבצעים זולים יותר מטלכארד, אז קניתי.
אז ללכת הביתה עם כל השקיות הכבדות האלה, לא בא בחשבון. הבית רחוק והשקיות יותר מידי כבדות. אז נכנסתי למשרד של חברה מסויימת שם יש לי כמה חברות טובות וביקשתי ממנהלת המשרד להתקשר. לא הייתה לי בכלל בעיה לבקש להתקשר, חברתי מנהלת המשרד חייגה את המספר שביקשתי. בצד השני היה בעלי לשעבר.
"אני צריכה חילוץ" אמרתי לו בקול דרמתי.
"תגידי איפה את, אני אאסוף אותך בעוד שעתיים וחצי, כשאסיים את העבודה" הודיע לי ה-X החביב.
"אני לא יכולה לחכות שעתיים וחצי, אני רוצה הביתה עכשיו. אני עמוסה קניות ואין לי סבלנות לחכות"
"אז אולי תסעי במונית" הציע לי בעלי, כאילו דההההההההה…
"אני לא יכולה, חסרים לי שקל עשרים"
"אה, טוב, תוך עשרים דקות אני אצלך"
"תודה, אני נמצאת…" הנחתי את שפופרת הטלפון מול עיניה המזועזעות של מנהלת המשרד.
במשך עשרים דקות שמעתי הטפות מוסר מכל החברות שלי שעובדות שם והקשיבו לשיחת הטלפון שלי עם הלשעבר. הן היו חמש וכולן לא הבינו למה לא ביקשתי מהן שקל. הן הטיפו לי מוסר והבטיחו לי כי היו נותנות לי שקל בשמחה ואפילו יותר. הן פתחו את הארנקים מוכנות לתת לי למרות שידעו כי בעלי מגיע לאסוף אותי. אחרי שהן השתתקו, שאלתי אותן, "האם הייתן מבקשות שקל אחד במצב כזה?" הייתה דממה של חמש דקות ואחר-כך הודו כולן פה אחד ש…לא. אף אחת לא הייתה מבקשת שקל אחד. "הנה הטענה הוכחה, התיק סגור" חייכתי אליהן, נפרדתי מהן ויצאתי אל הרחוב למצוא את בעלי חונה על יד מדרכה צבועה באדום לבן. נסענו הביתה. בדרך דיברנו על הנושא, הוא אמר לי כי שיחת הטלפון עלתה יותר משקל אחד.
"אתה היית מבקש שקל אחד מחבר שלך?" שאלתי את בעלי
"לא, לא הייתי מבקש" ענה לי בעלי תשובה נחרצת, אולי פעם ראשונה בחייו.
הגענו הביתה. השאלה לא הפסיקה להציק לי, "האם היית מבקש שקל אחד מחבר?"
שאלתי ושאלתי ושאלתי. כל מי שפגשתי, עם כל מי שדיברתי בטלפון, עם כל מי שהתכתבתי באייסיקיו, עם כל מטופל שהגיע לטיפול, "האם היית מבקש שקל אחד מחבר וזה…?"
מתוך כמאה אנשים בערך עד היום, רק שבעה עשר הודו כי כן הם היו מבקשים שקל אחד. כל השאר הסתבכו בווריציות, "הייתי מבקש חמישים שקל ואחר-כך מחזיר" "הייתי מבקש עשרה שקל"… לא, אמרתי לכל אחד, לא עשרה שקל, חמישים, מאה, או אלף, זו לא בעיה לבקש, אני בודקת אם היית מבקש שקל אחד, שקל בודד אחד. חוץ משבעה עשר מתוך מאה בערך השאר הודו כי לא. הם לא היו מבקשים רק שקל אחד בודד מחבר.
ואני עדיין סקרנית:
האם היית מבקש שקל אחד?
נכתב ע"י אתר "יחסים"
