47 צפיות | 0 תגובות
רפאל ביין ואני ישבנו בארוחת הבוקר במלון שלנו ופטפטנו בחוסר מעש, שנינו כנראה חשבנו על העמלות הגבוהות שאנחנו הולכים להרוויח כשמנהלי זימנטו חתמו על הצעת התוכנה של החברה שלנו תמורת 12 מיליון דולר מאוחר יותר באותו יום רביעי בבוקר.
לאחר מכן היינו טסים חזרה מוויצ'יטה, קנזס, לאינדיאנפוליס, אינדיאנה, ואז הייתי נוסע הביתה לפורט וויין ואוכל עוד אחת מארוחות הערב הנהדרות של אשתי בשעה 18:30.
לא להרבה גברים היה טוב כמוני, חשבתי כשלגמתי מהקפה שלי. הייתה לי אישה יפהפייה בת 47 שנראתה צעירה ב-10 שנים וטבחית מצוינת, וכמובן בדיקת עמלות בריאה שעמדה להגיע אליי.
החיים אכן היו טובים, ואז הטלפון הנייד הארור שלי הרס דברים בצלצול.
הסתכלתי על תעודת הזהות של המתקשר ועשיתי דאבל-טייק, מה שגרם לרפאל להרים את מבטו מודאג גם כן. המתקשר אמר שהוא מישהו בסיירת הכבישים המהירים של מדינת אוהיו. הייתי די בטוח שאני לא מכיר אף אחד באוהיו.
"לס קנדל כאן," עניתי כמו כל שיחת עסקים אחרת. "איך אוכל לעזור לך?"
שמעתי נשימה קלה, ואז עלה על הקו קול מהוסס ונשמע צעיר.
"אהה… מר קנדל… זהו סמל מייקל דרביץ עם סיירת הכבישים המהירים של מדינת אוהיו. אשתך, אמילי, עברה תאונת דרכים קשה ונלקחה למרכז הרפואי של אוניברסיטת טולדו…"
הקול דיבר עוד כדקה אחרי שהוא אמר לי שאשתי בבית החולים, אבל האמת היא ששמעתי רק "וואה, וואה, וואה". הדבר היחיד שהיה חשוב עכשיו היה להגיע לטולדו.
"מה קרה, לס? כל דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור, רק לבקש", מיהר רפאל לתקשר.
"אמי הייתה מעורבת בתאונת דרכים ליד טולדו. אתה צריך לסיים את הניירת על העסקה הזאת ואני צריך להגיע לאשתי. הבנתם?" אמרתי אש מהירה.
"אני על זה. אתה הולך ודואג לאמי. אני אודיע למשרד מה קרה. בהצלחה עם הכל", הוא ענה.
ממש רצתי חזרה לחדר שלי, אספתי את המזוודה והדברים והתקשרתי לחברת התעופה כדי לשנות את הטיסה שלי חזרה לאינדיאנפוליס. וויצ'יטה היא לא בדיוק מרכז מרכזי, כך שאין הרבה טיסות משם לשום מקום, אבל הצלחתי לעלות על 9:45 בחזרה לאינדי. לפורט וויין יש שדה תעופה משלה, אבל ויצ'יטה לשם לא קרה.
ידעתי שייקח לי בערך תשע שעות להגיע לטולדו, אז התקשרתי קודם לחמותי מהמכונית וסיפרתי להם מה קורה. הם גרו בפיטסבורג ויכלו להגיע לטולדו בתוך כארבע שעות. אז התקשרתי לבן שלנו באוניברסיטת ג'ורג'יה ולבת שלנו באוניברסיטת קולורדו וסיפרתי להם את מה שאני יודע, וזה לא היה הרבה. היה זה בני שהיה הראשון שתהה מה אמו עושה מחוץ לטולדו בשעות הבוקר המוקדמות, כשנאלצה ללמד בפורט וויין באותו יום.
"אין שום רמז בעולם, ג'ייק. אין מושג בעולם. אני מניח שאגלה כשאגיע לבית החולים", אמרתי לו. "ההורים של אמא נוסעים לשם עכשיו. אני מניח שהם יתקשרו אליי כשיגלו".
ירדתי מהכביש המהיר בערך באמצע הנסיעה והתקשרתי לבית החולים. קודם סבלתי את הבינגו של המרכזייה, אחר כך קיבלתי את ההתרוצצות ממחלקת המיון. ניתקתי והתקשרתי לחמי.
"מה קורה, אבא? אני לא מקבל תשובות מהצוות הארור שם כשאני מתקשר", אמרתי.
"זה לא טוב, לס. היא נמצאת בעולם של כאב", אמר. "כנראה חצי זז עליה. מעך אותה די טוב. יש הרבה אנשים שמתרוצצים. הדבר היחיד שנאמר לנו הוא שהיא תלויה שם".
הייתי כנראה שעה נסיעה מבית החולים כשחמי התקשר אליי והתייפח. הוא היה בעיקר לא קוהרנטי, אבל הבנתי שהוא אומר לי שאמילי איננה. משכתי את המכונית לשולי הכביש, כיביתי את המנוע והתפוצצתי בבכי. אשתי מזה 24 שנים, חברתי הטובה ביותר והנפש התאומה שלי, נעלמה.
כנראה בכיתי 15 דקות לפני שהצלחתי לתפוס את עצמי ועצרתי בחזרה על הכביש המהיר, אם כי במהירות איטית בהרבה. התקשרתי לשני הילדים וסיפרתי להם את החדשות הרעות. הם לקחו את זה בערך כמוני.
אני וחמותי התחבקנו בחדר עם גופתה המתה של אמילי כשהגעתי לבית החולים. היא נראתה נורא. הרופא הגיע ואמר לי שהיא מתה מפציעות פנימיות מסיביות, למרות שהיא סבלה גם מהרבה עצמות שבורות, חתכים ושריטות.
פרקליט מדינה מצא אותנו לאחר זמן מה ומסר לנו את פרטי דו"ח התאונה. התאונה אירעה בסביבות השעה 17:45. אמי הייתה בדרכה מערבה לכיוון פורט וויין ב-24 ארצות הברית.
אמנם, המוח שלי היה בערפל, אבל בעקבות מה שבני שאל, הייתי יותר מקצת מבולבל מדוע אשתי תהיה מחוץ לטולדו בשעה 5:45 כאשר היא צריכה להיות בפורט וויין ללמד בגיל 8. גם לחייל לא היה מושג כששאלתי את השאלה הזאת בקול רם. שמתי לב שגם שני המחותנים נראו מופתעים, אם כי ההפתעה של חמי נראתה הרבה יותר עזה.
המחותנים שלי הלכו אחריי בחזרה לבית שלי בפורט וויין והילדים טסו פנימה. התקשרנו בתורות לחברים וקרובי משפחה שונים עם החדשות העצובות שלנו. ההלוויה נקבעה לחמישה ימים לאחר מכן. אני חושב שביחד כולנו הזלנו מספיק דמעות כדי לעזור למלא את שלושת הנהרות באזור פורט וויין.
הילדים והמחותנים עזבו יומיים אחרי ההלוויה. ההורים שלי נשארו עוד יום אחד. ואז הסתובבתי בבית כמו זומבי במשך יומיים לפני שהחלטתי להתחיל לחיות שוב.
אלוהים, היא הייתה אישה יפה. נזכרתי שהסתכלתי לתוך העיניים החומות הגדולות האלה בפעם האחרונה ביום שני בבוקר, כשהתנשקנו לשלום לפני שיצאתי לשדה התעופה והיא יצאה לבית הספר. בדרך כלל נסעתי פעם בחודש, ואחד מאיתנו תמיד התקשר לשני בכל לילה שלא הייתי. היא סיפרה לי באותו יום שלישי בלילה שהבית שלנו תמיד הרגיש כל כך ריק כשהיא הייתה לבד בבית. עכשיו הגיע תורי להיות לבד בבית… כל לילה.
לגמתי את שוט שיפון הקנאה של אנג'ל כשישבתי ונזכרתי בשיחתנו האחרונה. ואז קולו של ג'ייק בראשי קטע את ההילולה שלי. אם אמי הייתה לבד בבית ביום שלישי בערב בשעה 9 כשהתקשרתי אליה, למה היא הייתה מחוץ לטולדו ביום רביעי בבוקר כשהיא הייתה מעורבת בתאונה?
המשטרה השתמשה ברישיון הנהיגה בארנק של אמי כדי לאתר אותי ביום התאונה. הם החזירו לי גם את הארנק וגם את הטלפון הנייד שלה, אבל לא נגעתי באף אחד מהם בשבועות שלאחר מכן. שניהם ישבו על דלפק במטבח שבו שמתי אותם כשחזרתי הביתה אחרי התאונה. בכנות, מעולם לא הסתכלתי בטלפון של אשתי לפני כן, כי סמכתי עליה לחלוטין ולעולם לא אשקול לפלוש לפרטיותה.
לאחר טעינת הטלפון המת שלה, הופתעתי כשניסיתי לפתוח אותו והוא היה מוגן בסיסמה. לא השתמשתי בטלפון שלה כבר הרבה זמן, כי יש לי טלפון משלי, אבל בפעם האחרונה שידעתי, לא הייתה לו סיסמה. לא שהיה לי כל כך קשה להבין, כי אני קצת חנון מחשבים, והכרתי את כל התאריכים והאירועים החשובים שלה.
מעיון בהודעות הטקסט, למישהי בשם סימי – שבכל מקרה קוראת לילד שלהם סימי – ולנטיין היו כמעט אותו מספר טקסטים כמו חברתה הטובה ביותר, ריטה הות'ורן. אז הוא היה הראשון שבטקסטים שלו הסתכלתי. לא הייתי צריך ללכת רחוק יותר.
השניים שלחו הודעות זה לזה כמה פעמים כמעט כל יום במשך חודשים, אולי יותר, הפסקתי לחזור אחרי זמן מה. נראה שהפערים היחידים בהודעות הטקסט היו כשהייתי מחוץ לבית. המסרים של הטקסטים היו פלרטטניים וסקסיים כאחד… חבר וחברה לפחות, מאהבים במקרה הרע. הייתי גם חולה בבטן וגם זועמת ככל שקראתי עוד. לא היה לי ספק שאמי מנהלת רומן סוער עם הבחור הזה. לעזאזל, מעולם לא ראיתי את השלטים. האם הייתי עד כדי כך חסר מושג או בוטח מדי? אני מניח שבשלב זה, האם זה באמת משנה יותר?
לאחר שסיימתי עם הטלפון שלה, הסתובבתי אל הארנק שלה וזרקתי בעדינות את תכולתו על הדלפק. הדבר היחיד שעניין אותי היה מחזיק המפתחות שלה. הוא הכיל שלט למכוניתה, מפתח הבית שלה ומפתח שעליו היה כתוב "Covington Arms 265". לא היה לי מושג מה זה קובינגטון ארמס, אז הלכתי לחבר הטוב שלי, גוגל, וגיליתי שזה קומפלקס דירות יוקרתי בטולדו. שיט, היה לה מפתח לדירה של גבר אחר? לא ראיתי שום דבר טוב יוצא מזה.
למחרת עבדתי עד הצהריים, ואז לקחתי את שארית יום החופש ונסעתי לטולדו, והגעתי לשם באמצע אחר הצהריים. נכנסתי ללובי של קובינגטון ארמס כאילו המקום בבעלותי ועליתי במעלית לקומה השנייה. בהנחה שבעל הדירה יעבוד באותו זמן, השתמשתי במפתח ונכנסתי פנימה. . . וידעתי מיד שסימי ולנטיין ואשתי ז"ל הן יותר ממאהבות.
במבט חטוף ראיתי כמה פריטי אספנות של תומס קינקאדה לאורך הכניסה ולתוך הסלון וידעתי שהם נקנו עבור או על ידי אמילי. גם בבית שלנו יש לא מעט תכשיטים כאלה.
שוטטתי בדירה ובדקתי את הדברים. יכולתי לראות שזה מקום של גבר, אבל שאישה בילתה שם. הבחנתי בכמה מוצרי טיפוח של נשים בחדר האמבטיה, אבל הבגידה הגדולה ביותר הייתה כשבדקתי את הארונות והמגירות בחדר השינה הראשי ומצאתי לא מעט פריטי לבוש של אמי. למרות שבשלב זה ידעתי מה אמצא, עדיין הייתי מבולבל לראות הכל.
הלכתי למקרר של סימי ומצאתי כמה קורונה, יחד עם סיד לא חתוך, שחתכתי במהירות לחתיכות שמישות. לאחר מכן נשענתי לאחור וחיכיתי שאיש האחוזה יחזור.
הוא נכנס בדלת בסביבות השעה 16:20 וכמעט חרבן את עצמו כשראה אותי יושבת על הספה שלו. הכרה הבזיקה אז על פניו, ומיד אחריה דאגה.
"שיט. משהו לא בסדר, לא? ידעתי את זה. היא לא הגיבה לאף הודעת טקסט או שיחה בשבועיים האחרונים," אמר סימי, לא טרח להציג את עצמו ולא חיכה שאגיד משהו.
הייתי בהלם שנראה שהוא יודע מי אני ולא נראה שהוא חושש שאני אדרוך עליו. אולי בגלל זה, חשבתי שאתחיל בכך שאתן לו ליהנות מהספק.
"היא לא שלחה הודעות או התקשרה כי היא מתה. היא מתה בתאונת דרכים לפני שבועיים… נוסע מכאן הביתה," נהמתי.
פניו הפכו לבנות עד מוות לפני שפלט יללה כמו חיה פצועה. הוא התמוטט על הרצפה ופרץ בבכי מעומק הלב.
הייתי המומה עד דממה ממה שנראה כמו אבל אמיתי. הוא המשיך כאילו אין אדם זר שישב על הספה שלו ושתה בירה. הוא יילל במשך חמש דקות עד ששמעתי את הבכי שלו נרגע.
"היי, אחי, אתה רוצה בירה… חתכתי סיד", התנדבתי.
הוא הסתכל עלי כאילו יש לי שני ראשים.
"אני יודע שזה כואב, בנאדם. היו לי שבועיים להתרגל לזה," אמרתי.
הבאתי לשנינו בירה והגשתי לו אחת. הוא רק המשיך להסתכל עלי, מחכה להסבר. לקחתי משיכה על הבירה שלי, ואז נתתי לו את ההסבר הזה. הוא הקשיב בקשב רב ודמעות זלגו על לחייו.
"לא ידעתי," הוא רטן. "אני כל כך, כל כך מצטער, לס."
השם שלי התגלגל כל כך בקלות מהלשון שלו, שזה היה כמעט כאילו הוא מכיר אותי אישית. הוא יכול היה לראות את ההפתעה שלי. . . ואי נוחות.
"ברור שאני יודע מי אתה, לס. אמילי דיברה עליך כל הזמן. קראה לך אהבת חייה", אמרה סימי.
"אבל למה אז?" כמעט לחשתי. "אם הייתי אהבת חייה, למה היא הייתה צריכה גבר אחר?"
הוא חייך חיוך מודע לעצמו, חשבתי. הוא השפיל את מבטו אל השטיח, ואז חזר אלי.
"היא לא הייתה צריכה גבר אחר", אמר. "היא הייתה המלאך שלי. היא עזרה לחבר אותי מחדש אחרי שאשתי נפטרה מסרטן לפני חמש שנים. גם אני מורה, ונפגשנו באחד מאותם דברים של סמינר מורים. אשתי נפטרה כמה חודשים קודם לכן. לאמילי היה כל כך קל לדבר איתה. היא החזירה אותי.
"שמרנו על קשר אחרי הסמינר, וכשהיא אמרה לי שנתת לה רשות להיות איתי מדי פעם, פשוט נדהמתי מהאדיבות שלך. תמיד ניסינו לשמור על דיסקרטיות, אז היא בדרך כלל הייתה מגיעה לכאן, בדרך כלל כשאתה יוצא מהעיר. אבל זה היה יותר מסתם סקס. היה לנו חיבור נהדר. היא קראה לי בעלה השני. היא תמיד אמרה שאתה אהבת חייה, אבל אני הייתי סטודנטית לא רעה. שמחתי אפילו להיחשב ככזה".
נדהמתי. מעולם לא נתתי לה רשות לדבר כמוה.
"אני אף פעם… מעולם לא נתת לה רשות להיות אשתך במשרה חלקית!" כמעט צעקתי. "לעולם לא אתן לה רשות לעשות זאת. היא שיקרה לך בגדול".
"אוי לעזאזל," אמרה סימי בשקט. "אפילו ביקשתי ממנה שוב לוודא אחרי שהיא אמרה לי את זה. היא אישרה לי את זה. פשוט חשבתי…"
""אתה פשוט חשבת שאני אחד מהבחורים האלה שאוהבים שאשתו מזדיינת עם גברים אחרים?" שאלתי עם ויטריול בקולי.
"לא. לא. לא," הוא חזר במהירות. "פשוט חשבתי שאתה אחד מאותם בחורים סופר-בטוחים בעצמם שלא אכפת להם שאשתו תקבל קצת אקסטרה."
"זה בהחלט לא אני," אמרתי בתקיפות.
"אני מצטער, בנאדם. באמת," הוא אמר. "האמנתי לה לגמרי. לא הייתי… תעשה אותה אם היא לא תגיד לי את זה".
"אז אתה והיא עשיתם את זה בארבע השנים האחרונות… לפחות יומיים בחודש, לפעמים יותר, אני מנחשת," אמרתי.
"כן… ו… במשך כל חמשת ימי סמינר החינוך בכל יולי", אמר. "לכל אחד מאיתנו היה חדר משלו, אבל השתמשנו רק באחד החדרים כל השבוע. זו כנראה הייתה הפעם היחידה שלא היינו דיסקרטיים באמת. בדרך כלל היו מורה אחת או שתיים מבית הספר שלה שידעו מה אנחנו עושים".
"אבל אף אחד מעולם לא קשקש אותה בפניי. מעניין אם גם היא אמרה להם שיש לה את רשותי," אמרתי.
הוא משך בכתפיו במבוכה.
"דרך אגב, בן כמה אתה?" שאלתי.
"שלושים ואחת," הוא ענה.
"פאק," אמרתי.
למרות שהייתי מבוגר מהילד ב-16 שנה, לא היה לי ספק שיכולתי לנקות את השעון שלו כי הייתי גדול יותר, חזק יותר ומרושע יותר. אבל באמת האמנתי שהוא אומר לי את האמת על אמי שאמרה לו שנתתי לה רשות לקיים איתו יחסי מין. לא משנה כמה רציתי לנקום בסימי, ידעתי שזה לא הדבר הנכון לעשות. זה היה בעיקר על אשתי המנוחה.
"תסביר לי איך הביקורים שלה בדרך כלל עבדו. אני צריכה לדעת למה אמי יצאה לדרך כל כך מוקדם," אמרתי.
סימי הסבירה לי שאשתי בדרך כלל עוזבת את פורט ויין מיד לאחר סיום יום הלימודים שלה ביום הראשון לטיולים שלי. לאחר מכן היא הייתה מבלה את הלילה אבל קמה שעה נוספת מוקדם כדי לכסות את מרחק הנסיעה הנוסף כדי שתוכל להגיע לבית הספר שלה בזמן, ואז יוצאת שוב לטולדו בסוף יום הלימודים. היא הייתה חוזרת על הנוהל ביום השני ויוצאת שוב לבית הספר שלה ביום השלישי, חוזרת לביתנו מבית הספר באותו אחר הצהריים, כך שהיא הייתה בבית כמה שעות לפני שחזרתי.
"נראה כמו גיהנום של הרבה נהיגה בשביל קצת אקסטרה," מלמלתי בקול רם, יותר לעצמי מאשר לו.
"לא הייתי קצת אקסטרה", אמר בהתגוננות. "היא אמרה שהיא אוהבת אותי. אהבנו אחד את השני. הייתי מוכן להיות הגבר השני שלה".
"זה היה הרבה יותר קל בקיץ", הוסיף. "מכיוון ששנינו יצאנו לדרך, היא נסעה לכאן ברגע שיצאת לטיול, ואז נשארה ללון עד היום שבו היית אמור לחזור. ואז בשנתיים האחרונות, נתת לה לעשות איתי כמה הפסקות של חמישה ימים בקיץ. תמיד חשבתי שזה מעל ומעבר למה שבעל אוהב יעשה למען אשתו".
בהתחלה תמהתי על אותן הפסקות של חמישה ימים שאליהן הוא התייחס. ואז נזכרתי שאמי וכמה חברים נסעו לאי מקינק במישיגן לחמישה ימים גם בקיץ האחרון וגם בזה שלפניו. לפחות זה מה שהיא אמרה לי. האוגר על הגלגל שהיה המוח שלי רץ על כל מה שהוא היה שווה באותה נקודה. פאק. פאק. פאק. היא אפילו לקחה ממני זמן כשהייתי בבית לזיין את המאהב שלה. לא היה לי קאמבק. שנינו ישבנו בדממה.
עיניו לא היו ממוקדות והוא התחיל לבכות שוב. יש לי. אפילו הרגשתי קצת רע בשביל הבחור. שלא באשמתו, הוא התיידד עם מישהי שבסופו של דבר גנבה לו את הלב, אבל שיקרה לו כמעט כמו שהיא שיקרה לי.
ישבנו בדממה עוד כמה דקות כשסיימנו את הבירות. אולי בזמן אחר ובמקום אחר היינו יכולים להיות חברים.
"אתה רוצה לקחת את הדברים שלה איתך הביתה?" שאלה סימי. "הדבר היחיד שאני רוצה לשמור זה את התמונה הזאת שלנו. אני די בטוח שאתה לא רוצה את זה".
התעלמתי מהתמונה קודם לכן כשהסתובבתי בדירה שלו. זו הייתה תמונה שלהם כשסימי מחזיק אותה מאחור, זרועותיו כרוכות סביבה בהגנה. השניים חייכו חיוך בהיר והביטו במי שצילם את התמונה. הם נראו כמו הנאהבים שהיו. הלב שלי שקע אפילו נמוך יותר ממה שהוא כבר היה.
"זו תמונה נהדרת, סימי. אתה יכול לשמור את זה ואת כל מה שלה שנמצא כאן. אני לא רוצה כלום," אמרתי, מנסה להרחיק את הכעס מקולי.
קמתי ויצאתי מהדירה בלי להיפרד ממנו כמו שצריך.
הנסיעה חזרה לביתי הרגישה כאילו לקחה נצח. כעס… לא, הזעם, החליף במהירות את הצער שלי. אמי שיקרה לי ובגדה בי במשך ארבע שנים. היא ניצלה לרעה את האמון שלי בה וזלזלה בי בצורה נתעבת ביותר… והכי גרוע, לא הייתה לי שום דרך לקבל ממנה סגירת מעגל… הכלבה המזוינת!
בערך באמצע הדרך הביתה הפוקוס שלי עבר למה שאני אגיד לילדים שלי, להורים שלנו ולשאר המשפחות. הצלחת שלי הייתה מלאה בכאב, ותאמינו לי, ממש הייתי צריכה לשתף. למה אני צריך להיות היחיד לאכול את הארוחה הזאת?
נאמר לי שאחת התכונות הטובות שלי היא האופי האנליטי שלי. אף פעם לא באמת הייתי נוטה לצאת חצי, במיוחד תחת אש. יש אנשים שביקרו אותי על התכונה הזאת, לוקחים את הרוגע שלי תחת לחץ בגלל חוסר תשוקה.
במיוחד שקלתי את היתרונות והחסרונות לספר לילדיי… שאמא שלהם הייתה שרמוטה שקרנית. אני יודעת ששני הילדים אהבו את אמי עד הירח ובחזרה, אבל עכשיו אני יודעת שהיא לא הייתה ראויה לכל האהבה הזאת. אם הייתה משקרת ובוגדת בי, היא הייתה גורמת לפירוק המשפחה שלנו, מה שעכשיו לא היה קורה כי היא מתה. מתה כי היא נסעה לפורט וויין טרי מדירת המאהב שלה בטולדו, כשהיא הייתה צריכה להיות בבית שלנו ולהתכונן ליום שלה. היא לא גרמה לתאונה, אבל היא אפילו לא הייתה צריכה להיות שם… אם היא לא הייתה בוגדת בי!
לספר לילדים בטח ישבור להם את הלב וינפץ להם את העולמם, אבל בכך שלא סיפרתי להם, למעשה כיסיתי על הכפילות שלה ואכלתי עוד כאב. למה שכל זה ייפול עליי?
עם זאת, להיות הורה – הורה טוב – לדעתי פירושו להגן על ילדיכם מפני כמה שיותר כאב. בסופו של דבר, ידעתי שאקח את הבגידה של אמי בי לקבר במקום לספר לילדיי. הם יגלו לבד יכאב, אבל זה לא יהיה אותו עוקץ אם אני אצא ואגיד להם: אתם יודעים, תאשימו את השליח. הייתי די בטוחה שלג'ייק כבר היה שמץ של מושג שאימא שלו הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, בגלל הסיבה הלא נכונה.
אבל ככל שחשבתי על זה יותר, כך השתגעתי. מכיוון שהיא מתה בתאונה מוזרה, היא זוכה לשמור על האהבה והמסירות המוחלטת של הילדים. אם היא לא הייתה מתה, האם הרמאות שלה הייתה מתגלה? ואז מה היו התגובות של הילדים. אני מניחה שלעולם לא נדע, אז הייתי עושה נכון עם הילדים שלי.
אבל המחשבות שלי על ההורים לא היו קרובות לצדקה. חשבתי שעם שני הסטים אוכל לחלוק את הכאב שלי – ללא סינון – והם יצטרכו להישבע לעולם לא לתת לילדים לדעת כלום.
הזמנתי את שני זוגות ההורים לארוחת ערב נחמדה במסעדה אהובה בלילה לפני שהילדים שלי היו אמורים לחזור הביתה לחופשת חג המולד. תיארתי לעצמי שלהורים שלי יהיה קל יותר עם החדשות שלי, אבל הם יהיו שם כדי לעזור להורים של אמי לעבור את מה שאני בטוחה שיהיה טראומטי במקרה הטוב. אהבתי את ראלף ופיליס כמעט כמו הוריי, אבל הייתי צריך לפרוק חלק מהכאב שלי כדי שאוכל אולי להחלים ולהתקדם בשארית חיי.
נכתב ע"י אתר "יחסים"
